במאמר זה אנסה לענות על השאלות הבאות:

• מה פסיכולוג ספורט עושה?

• מה ההבדל בין טיפול פסיכולוגי "רגיל"/פסיכותרפיה לבין מפגשים עם פסיכולוג ספורט?

• מה ההבדל בין פסיכולוג ספורט ומאמן מנטאלי?

• מתי לפנות אל סוגי הטיפול השונים?

 

את/ה יכול/ה לענות על שאלות אלו?

 

מניסיוני, מעט מאוד אנשים מסוגלים, ולכן נוטים לראות בפסיכולוג ספורט ובמאמן המנטאלי כאותם אנשי מקצוע וכאותו השירות. מצב זה אינו תקין מבחינה מקצועית וגורם נזק, גם לספורטאים, וגם ולעוסקים בפסיכולוגיית הספורט ובאימון המנטאלי. תקוותי היא שלאחר קריאת מאמר זה תוכל/י לענות על שאלות אלו ותוכל/י לבחור בצורה מושכלת יותר באיש המקצוע הנכון לך או לבנך/בתך. לשם כך, אנסה לחשוף מעט מעבודתו של פסיכולוג הספורט כפי שנראית במציאות, ואת עבודתו של המאמן המנטאלי כפי שאמורה להיראות.

 

אין ספק שבשנים האחרונות התרחש שינוי של ממש בגישתם של העוסקים בספורט בישראל כלפי הפסיכולוגיה של הספורט. כיום ספורטאים, הורים ומאמנים מכירים בהשפעתם המכרעת של גורמים פסיכולוגיים על התפקוד הספורטיבי, ומעוניינים יותר ויותר לשכור שירותים של מומחים בתחום זה. נהדר נכון? לא בדיוק, מפני שלצד העלייה המבורכת בביקוש עולה כמובן ההיצע, ובישראל ההיצע מורכב יותר ויותר מאנשים אשר ההתאמה בין כישוריהם והכשרתם, למול אתגרי המקצוע ראויים לבחינה. *חשוב לי לציין, אינני בא להכפיש את תחום האימון ואת העוסקים בכך. בטוחני שלרוב הכוונות של המאמנים הן הטובות ביותר. הבעיות עם תחום האימון הן מערכתיות. להלן הבעיות שניתן להיתקל בהן: 

1. פער בין הידע והיכולות לבין טבען האמיתית של קשיי הפונים- מתוך כ-10 שנות ניסיון בליווי ספורטאים, אני יכול לומר שברוב המקרים, כאשר ספורטאי נזקק להתערבות, הסיפור מורכב במידה כזו או אחרת, וזאת כי:

א. נפש האדם מורכבת.

ב. כי רוב הפונים נמצאים בשלבים התפתחותיים רגישים ומורכבים (כגון תחילת גיל ההתבגרות או עיצומו גיל ההתבגרות, או שנות ה20 המוקדמות, שהן מבחינות מסוימות המשך של גיל ההתבגרות). הספורט התחרותי, שלרוב מהווה חלק מרכזי מבניית הזהות והדימוי העצמי משחק תפקיד מרכזי בגילאים אלו. הבנה חסרה של איש המקצוע באשר לסוגיות הפסיכולוגיות הבאות לידי ביטוי בגילאים אלו, במידה כזאת או אחרת תהיה לרועץ.

2. אתיקה- לצערי הרב נתקלתי לאורך השנים במגוון עבירות אתיות חמורות של מאמנים מנטאליים (ואגב מאמני ספורט בכלל-סוגיה כואבת וחשובה, אך למאמר אחר). עבירות נפוצות כוללות:

​

• שמירה על גבולות בטיפול- אי הקפדה על גבולות נכונים של הקשר (לדוגמא, מאמן שהופך לחבר או יועץ חיים) וגבולות השיח (שיתוף של המתאמן בתכנים אישיים לא ראויים).

• אי הקפדה על העיקרון האתי החשוב ביותר בקשר טיפולי- שכל פעולה בטיפול ומחוצה לו תהיה אך ורק לשם קידום האינטרסים של המטופל. דוגמאות נפוצות לעבירות אתיות בנושא זה שאני נתקלתי בהן, כוללות שימוש בספורטאי לפרסום וקידום אישי של המאמן.

•  שמירה לקויה של סודיות הספורטאי- אולי העבירה האתית החמורה ביותר. בפסיכולוגיית ספורט סוגיות הסודיות יכולה להיות מאתגרת ולכן צורך גדול יותר להקפדה על עיקרון אתי זה. למשל, ספורטאי בעל מאמן מפורסם ובעל השפעה, שאני כפסיכולוג מרגיש צורך לשוחח עימו על הספורטאי בכדי להפכו לסוכן שינוי. אך הספורטאי מעדיף שהמאמן לא ידע כלל שפנה לפסיכולוג. אולי במקרה זה עלי לשאול את עצמי קודם כל, אם הרצון שלי לשוחח עם מאמנו נובע אך ורק מרצון לעזור לספורטאי, או גם למען קידום אינטרסים שלי? 

צרכים נרקסיסטיים הינם לגיטימיים וחלק מהיותנו בני אדם. אך פסיכולוג לומד להיות במגע  עם שאלות אלו, ומוכוון בצורה חזקה להתנהגות אתית.

​

**חשוב מאוד לציין, עבירות אתיות אלו לא בהכרח יבוצעו במזיד. לעיתים ואולי לרוב, ינבעו מהכשרה לקויה, שלא לימדה על חוקי האתיקה בקשר טיפולי/אימוני, או לא שמה עליהם את הדגש הראוי. זאת בשונה מהפסיכולוגיה, בה האתיקה הינה עקרון מוביל ומרכזי בעבודת הפסיכולוג.

אז מה, לא לפנות אף פעם למאמנים מנטאליים?

לא. יכולים להיות מאמנים מנטאליים נפלאים שבהחלט יכולים לקדם ספורטאים וללמדם כישורים חשובים וישומיים. אך אלו יתאימו בעיקר לספורטאים בעלי קשיים לא משמעותיים וזמניים. כאמור לרוב, מי שכבר פונה לפסיכולוג ספורט או מאמן מנטאלי, פונה בגלל קושי פסיכולוגי משמעותי ומתמשך, שהיה מורכב מלכתחילה (וככל הנראה הפך למורכב יותר), ולכן דורש איש מקצוע המוכשר להבינו ולטפלו כראוי.

​

מנטאלי או פסיכולוגי - חשיבותה של מילה

נדמה שבשנים האחרונות המושג מנטאלי תפס אחיזה בשיח הספורטיבי. כך, פעמים רבות נשמע אדם אומר: "לשחקן הזה יש בעיה מנטאלית", או "היכולות המנטאליות הן הכי חשובות בספורט". אך לא ברור מה בדיוק הכוונה במילה מנטאלי. מילון אוקספורד מגדיר מנטאלי כ: "דברים המתרחשים או נעשים על ידי הנפש" או "מילה המשמשת לתיאור הפרעות או מחלות של הנפש". אך נדמה שהפירוש המילוני שונה מהפירוש של הציבור הרחב, אחרת היינו אומרים פסיכולוגי או נפשי. אז מדוע נוח לנו יותר להשתמש במילה מנטאלי? התשובה היא סטריאוטיפים, בורות ואינטרסים. אסביר:

 

א.סטריאוטיפים- הגדרת השירות המתבקש או הבעיה כ"מנטאלי/ת" יכול לשמש את כל אלו אשר מסיבות שונות ירגישו לא בנוח עם המילה פסיכולוגי. אלו יכולים להיות ספורטאים, מאמנים והורים. שכן עדיין, למרות השינוי החיובי ביחס לטיפול פסיכולוגי ולפסיכולוגיית ספורט בפרט, לחלק מהספורטאים הישראלים פניה לפסיכולוג עדיין מקושרת לסטריאוטיפים שליליים או עלולה להיתפס כחולשה. בנוסף, לאנשים רבים המחשבה על פניה לפסיכולוג נחווית באופן לא מודע כמאיימת. שהרי אנו מקשרים פסיכולוג ברמת מודעות כזו או אחרת עם הדרישה להתעמת עם סוגיות רגשיות שלא קל להתעמת עימם (כגון אשמה הורית, חרדה ועוד). מסיבות אלו, פניה למאמן המנטאלי יכולה להיות מפתה ולהיתפס כפתרון הנכון.

 

ב. בורות- נדמה שאנשים רבים מחזיקים בתפיסה שגויה, אשר רואה "בבעיה מנטאלית" כבעיה חד ממדית (למשל כבעיה מחשבתית/קוגניטיבית), ולכן כניתנת לפתרון מהיר על ידי שכירת מומחה שיורה מה לחשוב ומה לעשות. כאמור, גישה כזו יכולה לפתות רבים, אך בפועל סוגיות כגון לחץ/חרדה, מוטיבציה וביטחון עצמי, הינם סוגיות פסיכולוגיות רב-ממדיות (מערבות מימדים רגשיים, התנהגותיים וקוגניטיביים) ומערכתיות (מושפעות מהיבטים חברתיים, משפחתיים  ותרבותיים). לכן, לרוב נכון יותר יהיה לראות בסוגיות הללו כסימפטומים לבעיות שורשיות או מקיפות יותר. למשל, יתכן וספורטאי המפגין באופן קונסיסטנטי ביטחון עצמי נמוך ורמות לחץ וחרדה גבוהים מתאפיין בפרפקציוניזם (הפרעת חרדה מורכבת המתבטאת בין השאר בדפוסי חשיבה ורגש מעוותים, המסננים את המציאות), הנובע מנטייה גנטית, דפוסים הורים ותרבות משפחתית. האם במקרה זה, הכלים שבידי מאמן המנטאלי כגון, דיבור עצמי חיובי, דמיון מודרך ותרגילי נשימות יפתרו את בעיות השורש של ספורטאי זה? ברור שלא. הם יכולים בהחלט לעזור, אך שוב האתיקה והשקיפות מצריכות התאמת ציפיות או הפניה לפסיכולוג.

​

אמחיש זאת דרך סיפורו של בכדורסלן פרפקציוניסט שטיפלתי בו לאחר עבודה עם מאמן מנטאלי. העבודה עימו הוגדרה על ידו כטובה, אך בסופו של דבר לא גרמה לשינוי אמיתי בתפקוד. הכדורסלן התאפיין בסימפטומים האופייניים לפרפקציוניזם: ביקורת גבוהה ומשתקת לאחר טעויות (עקב עיוותים קוגניטיביים "אין מקום לטעויות/אם אתה טועה אתה לא שווה") וקושי להמשיך לתפקד עקב רגשות בושה ואשמה עוצמתיים לאחר טעויות (עיוות רגשי-"טעות שווה בושה ואשמה"). המאמן המנטאלי חזר ואמר לספורטאי שעליו להפוך ל"ערס על המגרש", וקבע עם השחקן תוכנית הצבת מטרות לביצוע התנהגויות המשקפות "ערסיות" זו (אגרסיביות, ביטחון, העדפת צרכיו על פני צרכי הקבוצה). מצד אחד, הכיוון בהתערבות היה נכון. שכן, עם השנים הפרפקציוניזם פוגע בדימוי העצמי ובביטחון העצמי, וגורם לחרדה גבוהה ותגובות הימנעות (העדפת מסירה על פני זריקה). המאמן המנטאלי, ניסה להגביר את הביטחון העצמי של השחקן על ידי ביצוע התנהגויות המשקפות דפוסי חשיבה ורגש הפוכים לאלו של הספורטאים (הערס לפי המאמן המנטאלי אינו מתחשב באחר, בעל ביטחון ואינו חושש ממה יחשבו עליו). זוהי התערבות ראויה אך חסרה מאוד. ראשית היה ראוי להתחיל באבחון הפרפקציוניזם על ידי המאמן המנטאלי ומתן הסבר מעמיק לכדורסלן על התופעה והשפעותיה הטובות והפחות טובות. כמו כן, ראוי היה לפתוח מרחב לעיבוד רגשי של השפעות אלו. שכן ישנו קונצנזוס במחקר הפסיכותרפי על פני כל האסכולות השונות, שעבודה פסיכולוגית ללא עיבוד רגשי נידונה לכישלון. לבסוף, גיוס המוטיבציה של השחקן לשינוי דפוסי החשיבה הרגש והתנהגות, ובעיקר לשמירתה, הינה קריטית,שכן במקרים של פרפקציוניזם משמעותי, דפוסי החשיבה, הרגש וההתנהגות מתקבעים כאזור נוחות של המטופל ואתגורם מעורר חרדה והתנהגדות. לכן קיימת לרוב במקרה הטוב, אמביוולנטיות גבוהה של הפרפקציוניסט לבצע שינוי פסיכולוגי אמיתי. בנוסף, במקרה זה, היות ומדובר היה בנער, הייתה תועלת רבה בשיתוף ההורים בתהליך. גם כאן ראוי היה לספק חינוך מקיף על פרפקציוניזם והשפעותיו, וחקר משותף של דפוסי ההורות והתרבות שבבית, שאולי תרמו להופעתו, ובעיקר, אם וכיצד ממשיכים לתרום לקיומו. משיחותי עם הנער וההורים, כל זאת לא התקיים. ככל הנראה עקב חוסר הידע של המאמן, המשולב בשיטת עבודה המתאפיינת בהתאמת הכלים הפסיכולוגיים בשיטת one size fits all, שלרוב מאפיינת את האימון המנטאלי. פסיכולוגיית ספורט טובה, היא עבודה המצליחה לאבחן נכון את הקשיים ואת הגורמים המתחזקים אותם, והמסוגל להתאים את הטיפול הנכון והמתאים למקרה הספציפי. הבנת הפסיכולוגיה של הפרפקציוניזם וביטוייה במגרש סיפקה תחושת הקלה לשחקן ולהורים, ולאחר תהליך טיפולי משותף נוצר שינוי אמיתי ובר קיימא.

​

ג. אינטרסים- מודעים ולא מודעים, להגדיר את הקושי כ"מנטאלי" ולטשטש את ההבדלים בין אנשי המקצוע. כי שוב, להגדרת קושי של ספורטאי כ"מנטאלית" השלכות על סוג ההתערבות, זהות המטפל והכשרתו.

בעלי האינטרס יכולים להיות כאמור הורים וספורטאים המתקשים לעיתים, ובאופן מובן מאוד, לראות את מהות והיקף הקשיים. כמובן, גם מאמנים מנטאליים ומוסדות ההכשרה שלהם מחזיקים באינטרסים להציע את מרכולתם לכל דורש. ולבסוף אגודות הספורט, אשר אולי מבינים את חשיבות התמיכה הפסיכולוגית בספורט, אך אינם רוצים או אינם מסוגלים לשלם את הסכום הנדרש לאיש מקצוע הנדרש. לכל אלו "נוח" יותר כאשר בעיה מורכבת הופכת לבעלת פתרונות פשוטים, קצרים וזולים.

​

באילו נושאים עוסקת פסיכולוגיית ספורט וכיצד היא נראית בפועל?

אני מקווה ששני דברים כבר הבנת לגבי פסיכולוגיית ספורט. ראשית, שפסיכולוגיית הספורט, לפחות בדרך שאני עוסק בה, אינה עוסקת רק בהכשרה ושיפור כישורים מנטאליים/פסיכולוגיים. בעצם, נכון יותר לראות באימון כישורים אלו היבט וכלי אחד בתוך עבודתו של פסיכולוג הספורט. שתיים, שבפסיכולוגיית ספורט ההתערבות הנדרשת תהיה לעיתים בעלת אפיונים טיפוליים, וזה אומר שני דברים:

א. שקיימת חשיבות עליונה למערכת היחסים ולתקשורת המתקיימת בין הפסיכולוג/המאמן המנטאלי והספורטאי, שכן לעיתים קרובות הן עצמן חלק מהותי מהצלחת התהליך.

ב. שכאשר ספורטאי מגיע לקבלת עזרה, הוא מביא עמו את כל עולמו הפסיכולוגי המורכב, הכולל דפוסי חשיבה, רגש והתנהגות. כמו כן, ספורטאים צעירים (המהווים את רוב הפונים) מביאים גם את עולמם המשפחתי, שיכול להיות בעל השפעה רבה על תפקודם הספורטיבי. כמו-כן, ספורטאי צעיר לרוב מושפע מאוד מיחסיו עם הדמויות המרכזיות בעולמו הספורטיבי (מאמן, חברים לקבוצה וכו'). לבסוף, בעבודה עם בני נוער, קריטי להחזיק בהבנה של מורכבותו הפסיכולוגית של גיל ההתבגרות.

 

המשמעות של תובנות אלו היא שפסיכולוג הספורט חייב לשלב בעבודתו ידע ו"כלי עבודה" מתחומים שונים בפסיכולוגיה.

להלן רשימה חלקית של הסוגיות השכיחות, וסוגי הידע השונים הנדרשים לטיפולם, בפרט בעבודה עם ילדים ובני נוער:

• לחץ  או חרדה תחרותית- כאמור, סוגיה פסיכולוגית מורכבת, אשר טיפול יעיל בה דורש לרוב התערבות רב ממדית (קוגניטיבית, רגשית, פיזיולוגית והתנהגותית), ולעיתים גם מערכתית (משפחה, מאמן, קבוצה).

• דפוסי חשיבה הרסניים ולא סתגלניים ויכולת וויסות רגשי נמוכה- קשיים בתחומים אלו יבואו לידי ביטוי בהתמודדות נוקשה או הרסנית עם תסכולים וכישלונות. טיפול יעיל דורש ידע טיפולי מתוך האסכולה הקוגניטיבית-התנהגותית, היעילה מאוד בשינוי דפוסי חשיבה והתנהגות.

• סוגיות בנושא דימוי עצמי/ביטחון עצמי בספורט- דימוי עצמי שלילי או לא יציב. סוגיות בעלות השפעה משמעותית על ביצועים ספורטיביים ועל החוויה הספורטיבית בכלל, שכן הדימוי העצמי והביטחון העצמי הינם הבסיס לתפקוד ספורטיבי יציב.

• סוגיות בתחום המוטיבציה- למשל, כאשר ההנעה העיקרית להשתתפות בספורט נובע ממניעים חיצוניים, כגון פרסים, ציפיות של אחרים משמעותיים, ולא מתוך מניעים פנימיים, כגון אהבת הפעילות הספורטיבית, רצון להשתפר ועוד.

• מעורבות הורית לא תקינה (מעורבות חסר או יתר)- מעורבות שיכולה להיות ביטוי לדפוסי הורות לא רצויים ואף ביטוי לקשר הורה-ילד פתולוגי (קשר סימביוטי או הזנחה רגשית). על כן, טיפול יעיל של הסוגיה דורש ידע מצד איש המקצוע בפסיכו-פתולוגיה משפחתית.

• קשר ותקשורת מאמן-מתאמן, דינאמיקה ותרבות קבוצתית - דורש ידע בפסיכולוגיית האימון, בפסיכולוגיה חברתית ובסוציולוגיה.

 

מה שברצוני להמחיש לך קורא יקר, בין אם אתה הורה, מאמן ספורטיבי, מאמן מנטאלי או פסיכולוג ספורט מתחיל, הוא שאם באמת נרצה לעזור לספורטאי לצמוח מתוך אתגרים פסיכולוגיים משמעותיים, עלינו לעזור לו לעבור תהליך של הבנה עצמית ושל שינוי. כמו-כן, סביר שיהיה עליי ועליו, לא רק להבין את עולמו הפסיכולוגי והפסיכו-חברתי בהקשרם הספורטיבי, אלא גם לייצר מרחב טיפולי, שבו הספורטאי ירגיש בטוח לקחת את הצעד הראשון אל עבר השינוי, ולאחר מכן להתמיד בדרך המאתגרת הזו. על מנת להצליח בתהליך העדין והמורכב הזה, על איש המקצוע להחזיק לכל הפחות בהכשרה טיפולית בסיסית. פסיכולוגים אשר עברו הכשרה טיפולית, או נמצאים במסלול של התמחות טיפולית (פסיכולוגיה חינוכית-כמוני- או קלינית) לומדים לעומק נושאים אלו, וגם זוכים להדרכה עליהם במשך שנים לאחר סיום הכשרתם! לעומת זאת, קיים ספק רב לגבי מידת וטיב ההכשרה וההדרכה שזוכים לה מאמנים מנטאליים בנושאים אלו.

 

למרות כל המשתמע מדברי, אינני חושב שיש לפסול את מקצוע הקואצ'ינג בספורט. בטוחני שקיימים אנשים נהדרים ובעלי כוונות טובות שרואים במקצועם שליחות, וגם לקחו על עצמם להפוך למקצוענים אמיתיים בתחומם. שנית, ישנם ספורטאים רבים, אשר גם אם הם מתפקדים ללא דופי ירוויחו מאוד מהידע שמאמנים מנטאליים יכולים לספק, קרי טכניקות קוגניטיביות והתנהגותיות לשיפור התפקוד הספורטיבי. טענתי היא שמאמנים מנטאליים צריכים להכיר בגבולות מקצועם ולא לעסוק בסוגיות פסיכולוגיות. הבעיה היא שדרישה זו קשה ליישום, שהרי כאמור במציאות, סוגיות פסיכולוגיות מורכבות הן אלו המאפיינות את רוב הפונים. במצב שכזה, המאמן המנטאלי (שלרוב מתקשה להתפרנס מהמקצוע באופן בלעדי) נדרש לרמות גבוהות של יושר ואתיקה מקצועית ולהפנות רבים מלקוחותיו לפסיכולוגים של הספורט.

 

לסיכום, האתגרים העומדים בפני איש המקצוע העוסק בפסיכולוגיית הספורט והאימון המנטאלי לא פשוטים. ומי שחושב ופועל אחרת טועה ומטעה, ועלול לגרום לנזקים לספורטאים. בכדי שזה לא יקרה מאמנים מנטאליים צריכים לעבור הכשרה טובה יותר, שתספק להם הבנה טובה יותר של סוגיות פסיכולוגיות בספורט, ידע לגבי גבולות מקצועם וכלים לנהל קשר משמעותי עם ספורטאים. בנוסף, על הציבור להכיר בהבדלים בין הפסיכולוג והמאמן המנטאלי ולפנות לאיש המקצוע המתאים. לצערי, לרוב דרישות אלו לא מתקיימות, וכאשר התחום אינו מוסדר ומפוקח, ספורטאים ומערכות ספורטיביות שאינם יודעים להבדיל בין סוגי השירותים מתקשים לפנות לאדם המתאים. המחיר עלול להתבטא בנזקים מקצועיים ונפשיים אצל הספורטאים, ופגיעה תדמיתית בתחומים הנפלאים של פסיכולוגיית הספורט והאימון המנטאלי.

​