פסיכולוג ספורט הוא רק "לדפוקים בראש". כלומר, לספורטאים בעלי קשיים נפשיים משמעותיים ואף מחלות נפשיות!
ראשית כל ובניגוד לתפיסה הרווחת, קיימים ספורטאים הסובלים מקשיים נפשיים משמעותיים ואף פתולוגיה נפשית המצליחים לתפקד גם ברמות הגבוהות ביותר. למשל, ספורטאים הסובלים מהפרעות אכילה, דיכאון, אובססיביות, הפרעות חרדה ובעיות התמכרות. אך מקרים אלו נדירים יחסית, ולרוב פסיכולוג הספורט יפנה את הספורטאי למומחים המתאימים בתחום בריאות הנפש, אלא אם בהכשרתו לטפל מקרים שכאלו. במקרה שלי ההתמחות הטיפולית שאני עושה מאפשרת לי לבצע טיפול פסיכולוגי בילדים ובני נוער.
בכל מקרה, רוב המקרים בפסיכולוגיית הספורט הינם של ספורטאים הסובלים מקשיים פסיכולוגיים נורמטיביים, כגון חרדה תחרותית, פרפקציוניזם, דימוי עצמי נמוך, קשי וויסות וסוגיות אופייניות להפרעת קשב וריכוז. אצל ילדים ונוער, קשיים אלו לעיתים ילוו בסוגיות פסיכו-התפתחותיות כגון גיל ההתבגרות, כשלים של המאמן בתחום הפסיכולוגי ומעורבות הורית לא נכונה.
פסיכולוגיית הספורט עוזרת רק לאחר תהליך ארוך והשקעה כספית ניכרת
בעבר האסכולה המרכזית בפסיכולוגיה של הספורט הייתה האסכולה הקוגניטיבית-התנהגותית- אסכולה ושיטת טיפול ממוקדת מטרה ושינוי. לכן כפי שצוין, לא רק שואפת מטבעה להיות טיפול קצר טווח, אלא גם להקנות כלים לספורטאי להתמודדות עצמאית מוצלחת. היום ניתן לראות יותר ויותר אינטגרציה של אסכולות ושיטות טיפול המשלבות בין הצורך בעבודה מעמיקה וברת קיימא לבין הצורך של הספורטאי בשינוי מהיר ויכולת התמודדות עצמאית לאחר הטיפול.
פסיכולוגיה של הספורט הינה פתרון בזק שהשפעתו נעלמת לאחר זמן קצר
למרות שאפילו התערבות פסיכולוגית של פגישה אחת או שתיים אכן יכולה להשפיע במידת מה, ברור שלשם השגת תועלת חזקה, קונסיסטנטית וארוכת טווח נדרש תהליך של יצירת אמון וקשר בין הספורטאי והפסיכולוגי, במקביל לאימון והטמעה של הכישורים והטכניקות הנלמדות. שכן בדומה לפיתוח יכולות פיזיות וטכניות, אימון פסיכולוגי מחייב רמת ההשקעה ורצף אימוני. אם תנאים אלו מתקיימים, פסיכולוג הספורט יכול לספק ארגז כלים המתאים באופן פרטני לפרופיל של הספורטאי ולצרכיו, ויכולת להמשיך ולשפר כלים אלו.